תביעה לביטול פסק דין חלוט שעניינו מתן תוקף להסכם-פשרה במסגרתו הוטלו על רשות מקומית מגבלות שימוש במגרש כדורגל שכונתי, בטענה של "שינוי נסיבות מהותי".
1.
רקע כללי ודיוני
התובעת היא המחזיקה של מגרש ספורט בשכונת "פרי מגדים" במעלה-אדומים, אשר נבנה בהתאם לתב"ע מס' 420/1/13/3, בה הוגדר המגרש כ"
מגרש אימונים/ספורט" בלבד.
הנתבעים, תושבי העיר המתגוררים בסמיכות למגרש הנ"ל, הגישו בשנת 2003 תביעה כנגד המשיבה ל"
מתן צו מניעה קבוע האוסר כל פעילות החורגת מתנאי היתר הבניה שניתן לבניית המגרש", בטענה כי בפועל מאפשרת התובעת לקיים במגרש
תחרויות כדורגל של ילדים, נוער ובוגרים המהוות "
גורם רעש המטריד את מנוחתם", זאת בניגוד לשימוש שהותר במסגרת התב"ע והיתר הבניה (ת"א 1154/03). ביום
01/04/05 הגיעו הצדדים באותו הליך להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו צומצמו ימי ושעות הפעילות של המגרש, ואף נאסר על התובעת (הנתבעת באותו הליך) לקיים
תחרויות או משחקי ליגה בכדורגל של ילדים, נוער או בוגרים במגרש, החל מיום 30/05/07 (הסכם הפשרה צורף כנספח ב' לבקשה דנן) .
במסגרת הבקשה דנן, עותרת המבקשת
לביטול הסכם הפשרה הנ"ל, וזאת לטענתה "
מחמת שינוי נסיבות מהותי שחל מאז, ולנוכח צרכים עירוניים חיוניים". לטענתה
, בעת מתן פסק הדין בהליך הקודם חלה על המגרש תב"ע 420/1/13/3, במסגרתה הוגדר המגרש כ"מגרש ספורט", ולא כ"מגרש כדורגל", ועל כן היא נאלצה להתפשר ולהסכים להגבלת ימי ושעות הפעילות במגרש. מה גם, שבזמנו היא סברה, לטענתה, כי יהיה בידה בעתיד תקציב להקמת אצטדיון כדורגל עירוני, בו יוכלו להתקיים הפעילויות אשר נאסרו עליה בהסכם הפשרה. ואולם, מאז מתן פסק הדין הנ"ל , חל, לטענת המבקשת, גידול ניכר באוכלוסיית העיר שהגביר את המחסור במגרשי כדורגל, ואף התברר כי אין די משאבים כספיים להקמת אצטדיון כדורגל עירוני, ומשכך, היא החלה ליזום הליך של שינוי התב"ע החלה על המגרש, במטרה להכשיר את המגרש כ"מגרש כדורגל" ולא רק כמגרש אימונים/ספורט. ואמנם, ביום 15/08/07, טוענת המבקשת, נעתרה הועדה המחוזית לבקשתה, ואישרה את
תב"ע 420/1/13/5, המהווה שינוי של תב"ע 420/1/13/3, במסגרתה אושר המגרש כ"מגרש כדורגל" (נספח ג' לבקשה דנן), תוך דחיית התנגדויותיהם של התושבים הגרים בסמוך, בשל מטרדי הרעש הנגרמים להם לטענתם בעת קיום משחקי כדורגל במגרש. עם זאת, בהחלטתה הדגישה הועדה המחוזית, כי אין בתב"ע החדשה כדי לגרוע מההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין בת"א 1154/03, וכי אלו שרירות וקיימות, כל עוד ביהמ"ש לא שינה אותן. ומכאן , אפוא, התובענה דנן.
לטענת התובעת, התב"ע החדשה, המשנה את ייעודו של המגרש מ"מגרש אימונים/ספורט" ל"מגרש כדורגל", בצירוף הצורך הציבורי הדחוף במגרש כדורגל- מחד, והעדר משאבים תקציביים להקמת מגרש כדורגל חלופי- מאידך, עולים כדי "
שינוי נסיבות מהותי" המצדיק
ביטולו של הסכם הפשרה הנ"ל. עוד טענה המבקשת בבקשתה, בהתבסס על חוות דעת של מומחה מטעמה (מודד מפלסי רעש), כי השימוש המבוקש במגרש לא יגרום למי מדיירי השכונה מטרדי רעש כלשהם, וכי במאזן האינטרסים המוטלים על הכף -קרי,
אינטרס הציבור בהכשרת מגרש כדורגל לילדי השכונה אשר יצמצם תופעות של שוטטות, סמים ועבריינות, אל מול
אינטרס הדיירים הגרים בסמוך, לסביבת מגורים שקטה - ידו של האינטרס הראשון על העליונה.
2.
טענות הנתבעים
עיקר טענתם של הנתבעים, היא שאין המדובר במקרה דנן ב"שינוי נסיבות מהותי". לשיטתם, מטרד הרעש הנגרם להם בעת קיום משחקי כדורגל במגרש היה הנושא המרכזי בהליך הקודם, והוא גם הנושא המרכזי בהליך דנן, אך המבקשת לא הוכיחה כי חל
שינוי כלשהו ברמת הרעש שתיגרם להם, קרי- שינוי מבחינת כמות האימונים, המשחקים או התחרויות שיתקיימו במגרש, מבחינת מספר הילדים שיתאמנו או ישחקו במגרש, גילם של הילדים, מספר הצופים שיגיעו למקום או מבחינת עצמת השריקות, התופים והחצוצרות). בכל הנוגע לחוות הדעת שצירפה התובעת לבקשתה, טוענים הנתבעים, כי אין לייחס לה כל משקל ראייתי הן משום שה"מומחה" מטעם התובעת איננו אלא מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה- יהודה, שהינו גוף הכפוף או הקשור לעירית מעלה אדומים, והן בשל אי מהימנות קביעותיו של המומחה בחוות דעתו.
עוד טוענים הנתבעים, כי התב"ע החדשה לא רק שלא מצדיקה ביטולו של הסכם הפשרה, אלא שהיא נותנת, למעשה, גושפנקא להסכם הפשרה, שכן במסגרת החלטתה לאשר את התב"ע ציינה הועדה המחוזית, מפורשות, כי "
התכנית אינה פוגמת בהסכמות שהושגו במסגרתו ואלה שרירות וקיימות לשיטתם של כל הגורמים הנוגעים בדבר" (עמ' 2 להחלטה, נספח מ/3 לבקשה).
3.
דיון והכרעה
עקרון סופיות הדיון, ממנו נגזרים גם הכללים בדבר השתק, מניעות ו"מעשה בית דין", הינו עקרון יסוד במשפטנו, אשר בבסיסו עומד האינטרס הציבורי בדבר הפעלה יעילה של מערכת השפיטה . בהתאם לעקרון זה, פסק דין אשר הפך
לחלוט אינו ניתן, ככלל, לביטול או לשינוי ע"י ביהמ"ש. יחד עם זאת, אינטרס זה נדחה "
מפני אותן נסיבות מיוחדות של פגיעה קשה וקיצונית בעקרונות בסיסיים של חקר האמת" (כב' השופט מ גל ע"א (מחוזי-ירושלים) 6418/05
אריאלה מילר מ' אליעזר שוורץ ואח', ס' 9 לפסק הדין מיום 12/01/06, פורסם באתר "נבו"), נסיבות המצדיקות פתיחת ההליך מחדש ועריכת "משפט חוזר". במישור הפלילי, מעוגן חריג זה במסגרת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הקובע כי נשיא ביהמ"ש העליון , המשנה לנשיא או שופט אחר של בימ"ש העליון שקבע הנשיא, רשאי להוראות על קיומו של משפט חוזר אם "
נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנדון
עיוות דין" (ראה גם : מ"ח 3032/99
עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 354 (2002); מ"ח 9054/03
ארלנדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל, מיום 28/12/05, פורסם ב"נבו") .
במישור האזרחי לא קיים, אמנם, הסדר תחיקתי דומה, ואולם הפסיקה הכירה
בסמכותו הטבעית של ביהמ"ש לבטל פסק דין חלוט, בנסיבות בהן שיקולים
של צדק עדיפים על שיקולים של סופיות הדיון ומעשה בית דין. גם כאן, האפשרות לקיומו של "
משפט חוזר אזרחי" הוכרה רק במקרים יוצאי דופן, בהם קיים חשש לעיוות דין, כגון מקרה שבו פסק הדין הראשון הושג
במרמה או מקרה שבו
התגלו ראיות
חדשות, אשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה, קודם למתן פסק הדין, ואשר בכוחן לשנות את ההכרעה הראשונה מיסודה (ולא בעובדות אשר נולדו והתגבשו
לאחר סיומו של ההליך) .
בענייננו התובעת אינה טוענת,למעשה, כי קיימת לה עילה ל"משפט חוזר אזרחי ", שהרי היא לא טוענת לעובדות חדשות
שהיו קיימות בעת ניהול ההליך הראשון, אך התגלו לה רק כעת, אלא לקיומן של עובדות
מהותיות חדשות, אשר
התגבשו רק לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם.
אכן, ישנן החלטות והכרעות שיפוטיות מסויימות, אשר ניתנות
מעצם טיבן לשינוי או לביטול, אף לאחר הפיכתן לחלוטות. בין הכרעות אלו ניתן למנות צווי מניעה קבועים, בנוגע אליהם קובעת תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מפורשות:"
לבקשת בעל דין רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות
שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו".
כך גם בנוגע לפסקי דין שביצועם הולך ונמשך- כגון, פסקי דין הקובעים מזונות או הסדרי משמורת בענין החזקת הילדים, לגביהם נפסק, כי הם נתונים לבחינה מחדש, ואף לביטול, בכל מקרה בו חל שינוי מהותי במערכת הנסיבות (ראה למשל בג"ץ 59/53
דוד אריה הויזמן נ' יו"ר ההוצל"פ ואח' , פ"ד ז 1142, 1147ב (1953)).
במקרה דנן, מבקשת התובעת לבטל פסק-דין חלוט, אשר הטיל עליה
מגבלות שונות מבחינת הימים והשעות בהם תוכל לקיים פעילות במגרש הספורט, כלומר, המדובר בפסק דין שעיקרו מתן
צו מניעה קבוע כנגד התובעת דנן (הנתבעת באותו הליך), בהתאם לסעד לו עתרו הנתבעים באותו הליך, ומבחינה זו שייך פסק הדין הנ"ל לקבוצת פסקי הדין, אשר תוצאתם נתונה מעצם טבעה לבחינה מחדש, לשינוי ואף לביטול, בכל מקרה בו חל שינוי מהותי בנסיבות עליהן הוא התבסס (ראה בענין זה נ' זלצמן,
מעשה בעת דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991) עמ' 279 שם כותבת המלומדת, כי החריג האמור לסופיות הדין חל גם לגבי "
פסק דין המטיל על הנתבע חיוב להימנע מלבצע פעולה מסוימת בעתיד" ). מבחינה זו אין גם כל רבותא, לכך שמדובר בפסק דין אשר הושג בהסכמה, שכן לצורך החלת החריג לסופיות הדיון אין כל מקום להבחין בין פסק דין, אשר הכריע בפלוגתאות על יסוד הראיות, לבין פסק דין אשר ניתן על יסוד הסכמת הצדדים (ראה בענין זה דברי כב' מ"מ הנשיא מ' שמגר ע"א 363/81
יואכים (יהויכים) פייגה נ' רועי ברנרד פייגה, פ"ד לו(3) 187, 189א (1982) ).
אשר
לנטל ההוכחה הנדרש מבעל דין, הטוען ל"
שינוי נסיבות מהותי", עקב התגבשותן של עובדות או נסיבות חדשות
לאחר מתן פסק הדין החלוט, קובעת ההלכה הפסוקה :
"... בדיון במסגרת זו זכאי הזוכה בהליך הראשון לכך, שנקודת המוצא תהיה כי הנושא כבר נפסק והוכרע לטובתו..... לפיכך על המבקש לשנות את הצו, לשכנע בהצדקת השינוי בתוצאה...
נטל זה אינו קל שכן נדרש להצביע על שינוי נסיבות מהותי וממשי... .
כל אימת שהשינוי אינו משמעותי הריהו נספג אל תוך ההתדיינות הקודמת... . במילים אחרות:
צד המבקש לשנות או לבטל תוצאת פסק דין קודם אינו יכול להסתפק בטענות לשינוי נסיבות להלכה. עליו להתכבד ולהצביע על שינוי נסיבות למעשה" (כב' השופט מ' גל בע"א 6418/05 הנ"ל ס' 10, 14 לפסה"ד; ראה גם דברי כב' השופט מ' שמגר בע"א 363/81 הנ"ל עמ' 188-189) .
התובעת טוענת, כי עילת התביעה
היחידה, עליה הושתתה תביעתם של הנתבעים בהליך הקודם,היתה העילה של שימוש החורג מתנאי ההיתר , שכן בכתב התביעה הנ"ל עתרו הנתבעים למתן "
צו מניעה קבוע שימנע כל שימוש במגרש הכדורגל הנוגד את היתר הבניה שלפיו נבנה, דהיינו שימוש כמגרש אימונים בלבד" , או לכל "
סעד
האוסר על כל פעילות החורגת מתנאי היתר הבניה שניתן לבניית מגרש אימונים בחלק ממגרש 201 בשטח ציבורי פתוח באתר 04 לפי החלטת הועדה המקומית במעלה אדומים בישיבתה מס' 173 מיום 11/03/97 ".